אחת האטרקציות התיירותיות הפופולריות ביותר בבאלי היא מופע של הריקוד הבאלינזי, שמצליח למלא מדי ערב אולמות ומקדשים בתיירים סקרנים. אבל לא תמיד הוא היה אמצעי לבידור תיירים. מאות שנים היה זה טקס רוחני וחברתי ששימש לתקשורת עם האלים ולריפוי קהילתי. עד שנות ה־20 וה־30, הריקוד הבאלינזי היה בעיקר טקסי וקדוש, כולל ריקודי טראנס שבהם רקדניות נכנסו לטרנס כדי לאפשר נוכחות אלוהית. הצופים היו יושבים קרוב מאוד, והדגש היה על נוכחות קוסמית ולא על כריאוגרפיה מודעת. עם הזמן, השפעת חינוך, מודרניזציה ותיירות הובילה לחילון של הריקוד, להפיכתו למופע לצופים, כולל הקמת תיאטראות, פיתוח כריאוגרפיות, והקמת אקדמיות ללימוד.
נוצרו גם סגנונות חדשים כמו ריקוד הקצ’אק בהשראת האפוס רמיאנה, שנועדו לתיירים ולמופעים ציבוריים. במקביל, נעשו מאמצים לשמר את הריקודים הטקסיים המסורתיים, באמצעות סיווג ושימור של ריקודים קדושים, אך חלק מהריקודים המסורתיים והטקסיים הולך ונעלם עם הדורות החדשים.
הריקוד הבאלינזי, בדומה למוסיקה, אמנות הציור והאדריכלות המקומית, משקף את תפיסת העולם הבאלינזית, שבה כל הדברים קשורים ביחד: האדם, הטבע, הקהילה, האלים והרוחות הקדמונים מחוברים ברשת אינטראקציות הדדית. התרבות הזו נעוצה בשני מושגים מרכזיים: סקאלה וניסקאלה.
סקאלה וניסקאלה: עולמות מקבילים
סקאלה הוא העולם הנראה, החומרי, בו מתקיימת הפעילות האנושית היומיומית. לעומתו, ניסקאלה הוא העולם הבלתי נראה, הרוחני, שבו שוכנים האלים, הרוחות והכוחות הקדומים. העולם הזה אינו נגיש לחושים הפיזיים, אך הוא משפיע על הסקאלה ומשתתף באופן פעיל בחיי הקהילה.
הריקוד הבאלינזי מהווה גשר בין שני הממדים הללו. מבטו של הרקדן, כל תנועת יד וכל צעדי רגל מייצגים לא רק סיפור או רגש, אלא גם העברת אנרגיה רוחנית, שבה כל איבר בגוף וכל מבט נושא משמעות, ולא סתם דימוי אסתטי.
תנועות הידיים והאצבעות
תנועות הידיים, או מודרה, הן הכלי הראשי לביטוי. הידיים מגלמות את הסיפור, כמו פרח שנפתח, גלים של ים או חיות מיתולוגיות. לדוגמה, תנועת יד גלית יכולה לייצג זרימת מים או רוח, בעוד יד אחת קדימה והשנייה מכופפת עשויה לסמן קריאה לרוחניות או איום. כל תנועת יד נלמדת בקפידה שנים רבות לפני שמבצעים ריקוד מלא.
תנועות העיניים והבעות הפנים
עיני הרקדן (מאטה) הן מרכז ההבעה. תנועות העיניים החדות מצד לצד מאפשרות לרקדן ליצור קשר עם דמויות אחרות על הבמה, להעביר רגשות ולהדגיש רגעים דרמטיים. הבעות הפנים משתנות בהתאם לדמות ולסיפור: חיוך עדין יכול לסמל חן, שובבות או אהבה, בעוד הבעות חמורות או עוויתיות מביעות איום, פחד או עוצמה על טבעית.
קצב ומוזיקה
הריקוד תמיד מסונכרן עם מוזיקת גאמלאן, תזמורת מסורתית מורכבת של גונגים, תופים, חלילים ומטאלופונים. כל שינוי בקצב, מהירות או הפסקה דרמטית מתורגם מיידית לתנועות הרקדן. הסינכרון הזה יוצר חוויה טוטאלית, שבה הקול, הקצב והתנועה הופכים לישות אחת.
Barong Dance – מאבק הקוסמוס
ריקוד הבארונג מגלם את המאבק הנצחי בין טוב לרע. הבארונג, דמות מיתולוגית של שילוב בין אריה ודרקון, מייצגת את הכוחות הטובים, בעוד ראנגדה, המכשפה, מגלמת את הכוחות האפלים. כל סצנה מחולקת למקטעים דרמטיים, עם שינויים במוזיקה ובתנועה כדי להעצים את הדרמה.
תלבושות ומסכות
מסכת הבארונג עשויה עץ מגולף, מצופה בזהב עם עיניים ושיניים בולטות, פרווה עשירה, ופרטי קישוטים רבים. המסכה של הראנגדה גדולה ומפחידה, עם שיער פרוע, שיניים ולשון בולטות, המשדרות אכזריות ורוע.
משמעות רוחנית
הריקוד משמש גם בטקסים דתיים. הקהל והמבצעים לוקחים חלק באיזון כוחות הטוב והרע, ומחזק את תחושת ההרמוניה הקוסמית.
באמונה הבאלינזית, כל אדם נולד עם שמחה ועצב, חיים ומוות: שני צדדים של המטבע שלא ניתנים להפרדה, שהרי גם האור וגם החושך נחוצים כדי לחוות את החיים במלואם. פילוסופיית הדואליות הזו מתבטאת בריקוד הבארונג והראנגדה. דמויות אלה מסמלות את האור והחושך, את השמחה והעצב, ואת הצורך באיזון ביניהם.
הריקוד עצמו אינו רק אמנות אלא טקס דתי ופילוסופי. בבארונג, הבובה נשלטת על ידי שני רקדנים: אחד בראש ואחד בזנב, כסמל לאחדות בין גוף ונפש. דמות הראנגדה, האלימה והרעילה, מול הבארונג המגן, מסמלת את הקונפליקט המתמיד בין טוב לרע. רק נבחרים שמיועדים לכך לפי כוחות עליונים יכולים ללבוש את התחפושות ולרקוד בריקוד הטקסי.
הרקע המיתולוגי מגיע מסיפור שבו אשה הופכת לראנגדה ומביאה מחלות וכישוף, בעוד שהבארונג נאבק נגדה. הסיפור מסתיים ללא ניצחון מוחלט, כדי להדגיש את הצורך באיזון בין כוחות מנוגדים, רעיון המושרש בפילוסופיה השיויתית.
Legong Dance – אלגנטיות ודיוק מלכותי
הלגונג הוא ריקוד חינני ומדויק שמקורו בחצרות המלוכה של באלי. הוא מבוצע על ידי נערות צעירות, ולעיתים מסמל דמויות מיתולוגיות או סיפורי אהבה, ומאופיין בהבעות פנים מוקצנות ותנועות ידיים מדוייקות. רוב מופעי הריקוד באובוד מציגים את ריקודי הלגונג.
תנועות ודיוק
ריקוד הלגונג מדגיש תנועות ידיים עדינות, כפות רגליים מדויקות ותנועות עיניים מתואמות למוזיקה. כל תנועה נלמדת בקפידה במשך שנים.
תלבושות
התחפושות עשירות בצבעים, כתרים מוזהבים, שרשראות וקישוטי פרחים. כל פרט משלים את היופי והסמליות של המחול.
סיפור ומשמעות
עלילות הלאגונג עוסקות לרוב באהבה, כבוד, או סכסוך מלכותי, ומדגישות את החיבור בין הסקאלה לניסקאלה.
Kecak Dance
הקצ׳אק הוא ריקוד ייחודי שמבוצע על ידי מקהלת גברים בלבד, אשר מייצרת את המוזיקה באמצעות קריאות קוליות חוזרות של "צ'ק".
הקצ'אק מבוסס על סצנות מאפוס הראמאיאנה, במיוחד המאבק בין רמה לראוואנה. הקול האנושי מחליף את הגמלן, והקצב המהיר והחוזר יוצר אפקט כמעט היפנוטי.
הריקוד מתרחש לרוב מול מקדש פתוח בשעת שקיעה, עם לפידים המוסיפים לאווירה המיסטית. כל תנועת גוף, מבט ועיניים מחוברים למוזיקה האנושית והקצב, ויוצרים חוויה שמחברת את הצופים לניסקאלה.
Source: Bali – Sekala and Niskaka by Fred Eiseman
גאדו-גאדו 
כתיבת תגובה