Spice: The 16th Century Contest That Shaped the Modern World by Roger Crowley
אינדונזיה, ארכיפלג עצום הכולל למעלה מ-17,000 איים, היא למעשה צבר של מאות קבוצות אתניות, שפות ודתות. אין שום דבר מהותי שמחבר בין שבטי הדאני שבפפואה לבין אנשי המנינגקבואה שבסומטרה. ובכל זאת, אומה נוצרה. מה שהפך את הפסיפס הזה למשהו שניתן לדמיין כישות אחת, מבחינה היסטורית, כלכלית ואחר כך גם פוליטית, הוא הסחר בתבלינים וההתיישבות הקולוניאליסטית שהוא יצר. אגוזי המוסקט ופרחי הציפורן באיי מאלוקו שבמזרח אינדונזיה היוו את הדלק למהפכות שלמות, את הסיבה לפלישות ולהרג, ואת הזרע שממנו נבטה המדינה האינדונזית המודרנית.
רוג’ר קרולי, בספרו ״תבלינים״, מתאר באופן סוחף כיצד התבלינים כמו ציפורן, ואגוז המוסקט, שהיו זמינים רק באיי המאלוקו, הפכו למוקד מאבק בין אימפריות אירופיות שהובילו לשינויים דרמטיים במפת העולם. מאבק זה הניע לא רק סחר וכלכלה, אלא גם שליטה פוליטית ודתית, והוא מהווה את היסוד להיווצרותה של אינדונזיה כפי שאנו מכירים אותה כיום.
בתחילת המאה ה־16, העולם היה מפולג לשווקים ולממלכות שהיו קשורות בעיקר דרך דרכי יבשה ארוכות ומסוכנות. האימפריה העות’מאנית שלטה בדרכי הסחר העיקריות בין מזרח ומערב, וסחר התבלינים היוקרתי הגיע בעיקר דרך דרכי היבשה המזרחיות, שהיו בשליטתה. התבלינים היו מוצרי יוקרה נדירים שהפכו לסמל סטטוס, חלק בלתי נפרד ממסורת תרבותית ודתית, ושימשו גם למטרות רפואיות. בשל כך, התבלינים הפכו למטבע סחר בעל ערך עצום, ויצרו תחרות עזה בין מדינות אירופה, בעיקר פורטוגל וספרד, שחתרו לפרוץ את המונופול העות’מאני ולהבטיח לעצמן שליטה ישירה במקורות התבלינים באסיה.
הפורטוגלים, בהובלת המלך מנואל הראשון, הציבו לעצמם מטרה אסטרטגית לגלות נתיב ימי חדש להודו ואיי המאלוקו, תוך עקיפת המסחר היבשתי. מסעותיהם הימיים של וסקו דה גאמה הצליחו לבסס נתיב סביב כף התקווה הטובה ולהגיע להודו. בשנת 1511 כבשו הפורטוגלים את מאלקה, עיר נמל אסטרטגית ששלטה על המעבר לדרום-מזרח אסיה ונחשבה "שער הכניסה" לעולם התבלינים. השליטה במאלקה אפשרה להם לשלוט במסחר ולבנות רשת מסחר עולמית.
אבל לכיבוש זה היו גם היבטים דתיים: הפורטוגלים ראו את עצמם כמיסיונרים של הנצרות הקתולית, ובכך הפצת האמונה הייתה לא פחות חשובה מהשגת שליטה כלכלית. מיסיונרים הלכו יחד עם המשלחות הצבאיות והסוחרים, בניסיון להמיר את האוכלוסיות המקומיות ולהפיץ את התרבות האירופית והנוצרית. פעמים רבות הפצת הנצרות לוותה בכפייה ובאלימות, מה שיצר מתחים דתיים ותרבותיים שהעמיקו את הפערים בין המקומיים לאירופאים.
במקביל לפורטוגלים, ספרד נלחמה על נתח מהעוגה העולמית. מסעו של פרדיננד מגלן, שיצא בשנת 1519 לסיבוב מסביב לעולם במטרה למצוא נתיב ימי ישיר לתבלינים, מתואר באופן מפורט ומרתק בספר. המסע, שנמשך כמעט שלוש שנים, כלל סבל קשה, מרידות ומוות רב. מגלן עצמו לא זכה להשלים את המסע, אך אנשיו הצליחו לחזור לספרד והוכיחו את האפשרות למסע ימי עולמי, והחליף את התפיסה הגאוגרפית הישנה.
מסעות אלו לא רק הרחיבו את גבולות הגאוגרפיה האירופית אלא גם יצרו את התנאים לרשתות סחר עולמיות גדולות, מחברות בין אירופה, אסיה, האוקיינוס השקט והעולם החדש. מנילה הפכה למרכז מסחרי אסטרטגי, וסביליה הייתה שער אירופה לרשת סחר שיצרה זרימת סחורות, אנשים ורעיונות. זו הייתה תחילתה של גלובליזציה מוקדמת, שכללה גם שינויי מבנה במערכות כלכליות ופוליטיות.
אחת הזוועות המזעזעות שקרולי מזכיר (בקצרה) בספר היא הטבח באיי באנדה, אזור מרכזי לגידול אגוז מוסקט. האיים הללו היו מקור להון עצום, שהפך אותם למטרה אסטרטגית של ההולנדים, שיצאו להדיח את הפורטוגלים ולכונן מונופול טוטלי על תבלינים אלה.
כשהמגעים הראשוניים לא הניבו שליטה נוחה, ההולנדים נקטו באמצעים אלימים. בשנת 1621, תחת פיקודו של יוהאן ואן ולטון, הם ביצעו טבח שאילץ חלק גדול מהאוכלוסייה המקומית למות או לגלות. הערכות מדברות על ירידה מ-7,000 תושבים לכ-600 בלבד. אלו שהשרדו נלקחו לעבדות או נאלצו לעזוב. הטבח הביא לשינוי דרמטי במבנה החברתי והתרבותי של האיים, והרס כמעט מוחלט של תרבות שראשיתה באלפי שנים.
הכיבושים האירופיים והשליטה במקורות התבלינים לא רק שינו את המפה הגאופוליטית, אלא גם השפיעו עמוקות על התרבות המקומית. לצד ניצול כלכלי, נכפו על האוכלוסיות המקומיות שינויים דתיים, חברתיים ותרבותיים.
הכוחות האירופיים לא הסתפקו בשליטה צבאית או כלכלית, אלא פעלו לשנות את הזהות המקומית דרך המיסיונריות. הנצרות הוכנסה בכוח למקומות בהם שלטה האמונה ההינדואית, הבודהיסטית או המוסלמית, תוך יצירת מתחים ומאבקים שהמשיכו לאורך מאות שנים.
הספר מדגים כיצד שורשי השליטה האירופית באזור ניכרים עד היום, הן בכלכלה, בתרבות, וגם בפוליטיקה של אינדונזיה, שהייתה תחת שלטון הולנדי עד למחצית המאה ה־20. האזור ממשיך לשמור על מורשת התבלינים במטבח, בחגים ובמסורות, אך נושא גם את צלקות ההיסטוריה הקשה.
אז בפעם הבאה שאתם מפזרים מוסקט בבאשמל של הלזניה, תזכרו כמה דם וזיעה נשפכו בשבילו!
גאדו-גאדו 
כתיבת תגובה