כשסיפרתי שאני נוסע לניאס, קיבלתי את אותו מבט שאני תמיד מקבל כשאני אומר שוויתרת על סשן יוגה באובוד בשביל לצפות בעוד שבט אינדונזי בכפר נידח. "ניאס?" שאלו אותי, כאילו המצאתי. אז כן, ניאס. אי מערבית לסומטרה, שכמעט לא מופיע במסלול הקלאסי של המטיילים, וזה כל הקסם!
איך מגיעים?
ניאס זה לא מקום שמגיעים אליו בטעות. אין מעבורות מסודרות מסומטרה (לפחות לא כאלה שמישהו שפוי יבחר בהן), אבל יש טיסות יומיות מפדאנג. מהשדה בניאס, ממשיכים דרומה או ברכב שכור, או באופנוע, או פשוט מבקשים מהמלון לארגן נהג. כל אפשרות תעבוד, אבל אל תבנו על אפליקציות להזמנת מוניות.
אני ממליץ להקדיש לפחות 2 לילות באי, כדי להספיק גם את הכפרים, גם את הנוף וגם להוריד קצת הילוך.
דרום ניאס
בדרום האי תמצאו את הכפרים המעניינים שבהם הייתי ממליץ לבקר:
Bawömataluo
זהו הכפר הידוע ביותר בניאס, יושב בראש גבעה, ובמרכזו כיכר ענקית עם אבני קפיצה. עד היום מתקיימת בו המסורת של קפיצה מעל גוש אבן בגובה שני מטר, טקס שבמקור סימל מעבר מילדות לגבריות.
הבתים העצומים עשויים עץ, עם גגות משופעים. כל בית בנוי באלגנטיות על כלונסאות, בלי מסמרים – שיטה שמאפשרת לו לשרוד רעידות אדמה.
בכיכר המרכזית תוכלו לראות שורת פסלי אבן. כל אחד מהם הוא חלק ממורשת של לחימה, פולחן ומעמד חברתי.
Orahili
במרחק עשר דקות הליכה מהכפר הקודם, נמצא כפר מקסים שבו המקומיים פחות מתרגשים מהתיירים. הרחובות שקטים, והבתים אותנטיים יותר.
Hilisimaetano
כאן תמצאו אוסף מרהיב של פסלי אבן עתיקים, חלקם מגולפים בצורת דמויות עם פרצופים זועפים. הכפר הזה פחות מוכר, אבל יש בו תחושת מסתורין מיוחדת ונחמדה.
קצת על התרבות המקומית
בני ניאס חיים לפי חוקי שבט ברורים שנשמרים גם היום. החברה היררכית מאוד: לכל משפחה יש מקום בסולם החברתי, שמבוסס על שושלת, ורכוש סימבולי כמו פסלי אבן ובתים טקסיים.
אצל בני הניאס, האבן היא לא רק חומר גלם לבנייה, היא סמל לחוזק, לעוצמה, ולזיכרון. טקסים מסורתיים כמו קפיצה מעל האבן או הקמת עמודים טקסיים נעשים כדי לציין מאורעות חשובים כמו חתונה, מוות או מינוי מנהיג. בכל כפר תמצאו אבן עם סיפור אחר (אמיתי או שקר כלשהו).
הקפיצה מעל האבן היא לא עוד אטרקציה לתיירים, אלא אחד המנהגים התרבותיים הכי עוצמתיים ומרגשים שראיתי באינדונזיה. לאבן קוראים פְּהוֹמְבּוֹ, והיא הייתה מאז ומתמיד דרך של נערים להכריז בפני העולם שהם כבר לא ילדים. לא מדובר רק ביכולת פיזית, אלא בטקס מעבר משמעותי. נער שמצליח לקפוץ מעל האבן הגבוהה (שיכולה להגיע אפילו לשני מטרים) מוכיח שהוא בשל לקחת אחריות, להקים משפחה, ולהיות שותף שווה ערך בקהילה שלו.
הטקס הזה נולד בעידן של לוחמה בין כפרים. בעבר, ניאס הייתה רשת צפופה של שבטים עם מערכות חוקים, בריתות וסכסוכים. בתקופות שבהן כפרים היו מותקפים לעיתים תכופות, היכולת לקפוץ מעל מכשולים הייתה כלי הישרדות. לכן הפהומבו נחשבה לא רק כבדיקת בגרות אלא גם כהכנה לשדה הקרב. הקופצים נדרשו לדיוק, עוצמה ואומץ, ובמקרים מסוימים ביצעו את הקפיצה עם חרב ביד אחת ומגן ביד השנייה. הנחיתה הייתה חייבת להיות נקייה. החלק הכי מסוכן היה לא להיתפס בקצה העליון של האבן או ליפול בצורה לא נכונה, כי אז לא רק הגוף היה נחבל, אלא גם הכבוד.
הקפיצה מעל האבן היא אולי הטקס הידוע ביותר, אבל היא רק חלק ממערכת שלמה של פולחנים. בעבר, היה נהוג לבצע טקסי הקרבת בעלי חיים כדי לרצות רוחות, ואפילו לערוך "משא ומתן" עם נשמות המתים.
מנהג אחר, שהיום כבר פחות נפוץ, הוא קעקועים טקסיים (לרוב על פלג הגוף העליון), שציינו את מקומו של האדם בחברה.
אמנם הרוב נוצרים (הכנסייה כאן נוכחת מאוד), אבל הנצרות התקבלה כחלק ממארג מורכב של אמונות מקומיות. תושבים רבים עדיין מאמינים ברוחות אבות, ומקיימים טקסים שנראים נוצריים אבל עם טאץ' ניאסי ברור. כך, שזה לא נדיר לשמוע אדם מתפלל בכנסייה בבוקר, ומניח מנחה לאבן קדושה בערב.
אדריכלות
הבתים המסורתיים בנויים לגובה, על כלונסאות וגגות מחודדים שנראים כמו סירה הפוכה. כל פרט בבית הוא סוג הצהרה על המעמד, המשפחה, והקשר לאבות.
בתי האצילים מזכירים יותר מצודה: חלונות קטנים, קירות עבים, ומרפסת שממנה מנהיג השבט היה משקיף על הכפר.
העיצוב לא נועד רק ליופי, הוא חלק ממערכת סמלים שלמה. הגובה של הגג, כיוון הפתח, והעיטורים, כולם קשורים למעמד, לאמונה, ולאיזון בין בני אדם, טבע, ורוחות.
ואם כבר הגעתם עד פה…
שווה לשלב יום בחוף, בדרום-מערב האי. זהו אחד מאתרי הגלישה הגדולים באינדונזיה, עם גלים עצומים ונוף פתוח לאוקיינוס ההודי. אם אתם רק גולשים מתחילים (כמוני), עדיף אולי להסתפק רק בבירה קרה על מרפסת ההוסטל שמשקיפה על הגולשים האוסטרלים החתיכים.
גאדו-גאדו 
כתיבת תגובה